רקע: הטיול תוכנן כטיול הפתעה לבת זוגתי לכבוד גיל 40 שנחוג ב 16.8
היא עודכנה על עצם הטיול (כי בכל זאת השארנו שלושה ילדים קטנים בבית עם הסבתות – לא לדאוג, נהנו גם הם מכל רגע), אך לגבי היעד ידעה רק בשדה התעופה, וכך גם כל יום גילתה מה היעד הבא
היעד: נבחר בצורה חריגה יחסית – חיפשתי משהו מיוחד לחגוג בו את ההולדת, איזו הופעה או מקום מיוחד… לאחר חיפושים באינטרנט קראתי על פסטיבל האופרה בארנה בורונה אז ישר התבייתי על זה, וב 16.8 היתה ההופעה אאידה אז בכלל יצא מעולה
פרט פיקנטי: שבועים אחרי שהזמנתי כרטיסים, קיבלתי מחבר ספר ליום הולדתי על דברים שחייבים לעשות בעולם, אחד הדברים שם היה: לראות את אאידה בארנה בורונה – צירוף מקרים מדהים שעלה לי בדם לא לספר עליו לאשתי עד שהגענו לורונה
משם, התחיל להיתפר הטיול… משך הזמן תוכנן לשמונה ימים ועלה בשל שינויי טיסות תכופים לתשעה ימים, החזרה היתה מונציה, ובאמצע, בלב הטיול, תוכננו 5 וחצי ימים בדולומיטים כטיול טבע מרובה הליכות, ולינות ב– B&B ככל שניתן.
מה לא נכלל בטיול: סובב אגם גארדה – במקור היה תיכנון לטעימה קלה מריבה דל גארדה ואגם טנו הסמוך בדרך לדולומיטים המערביים… מהר מאד ויתרנו בשל העומס (אוגוסט, סופ"ש, שמש נעימה, המקום היחיד בכל הטיול שהיה מפוצץ באנשים, אם אתם בלי ילדים – בלאגן מיותר…)
עוד פרט פיקנטי – לאחר ארבעה טיולים יחד מעבר לאטלנטי (אחד לגואטמלה ושלושה לארה"ב) זהו למעשה הטיול הראשון שלנו יחד באירופה, ובאופן כללי טיול ראשון שלי באירופה שאינו סופ"ש או קונקשיין מזדמן באחת הערים
מזג אוויר: אולי ההפתעה הראשונה – "הבטיחו לנו חום" תל אביבי, בורונה ובונציה, אז הבטיחו. באופן כללי מזג האוויר היה בערך 10 מעלות פחות ממה שציפיתי – כך, בורונה וונציה יצא לנו להסתובב עם חולצות ארוכות, ובדולומיטים, טוב שם היה חורף אמיתי (ולא חורף תל אביבי, חורף גלילי).
גשם מצד שני בדולומיטים היה בעיקר זרזיף אנגלי שלא הפריע לתוכניות (והיה בפועל רק שעות ספורות יומיים מתוך החמישה, וזאת לעומת התחזיות מנבאות השחורות), גשם מעט חזק יותר היה דווקא בורונה (קצר מאד אבל הגשים חלום ילדות של אשתי – גשם ביומהולדת…) ובונציה (גשם חזק יחסית של שעה שהבריח אותנו למוזיאון עד יעבור זעם)
ועצה חשובה: רבים מאתרי מזג האוויר אין להם הרבה מושג, לא ימים קדימה, בקושי 24 שעות קדימה, ולעתים לא ממש לעכשיו (כמה פעמים פתחתי וראיתי במזג אוויר נוכחי – "גשם" בעוד דווקא השמש זרחה) – אז סמכנו על מראה עיניים ותחושת גוף, והתכוננו לכל מצב
מול התכנון: בסופו של דבר רק יעד אחד מהתכנון של היעדים המרכזיים לא יצא לפועל – אגם קארצה (שגם ככה נכנס ברגע האחרון), מהיעדים של 'אולי אם ישאר זמן' – טוב, הם עברו ל-'אולי בטיול הבא'
קצת על ההמראה – כרטיסי הטיסה נקנו הרבה זמן מראש בלופטהנזה
מספר ימים לפני הטיסה מהארץ של לפוטהנזה בוטלה ועברנו לאלעל, בכך ההגעה לורונה הוקדמה במספר שעות ופתאום נוסף חצי יום לטיול, פתאום היו לנו יום וחצי לורונה (בתכנון המקורי הראשוני היו לנו רק מספר שעות) שנשמע פתאום הרבה מדי, אז הכנו מספר רעיונות לחצי יום (סירמיונה, בורגאטו וכו'), אני אקדים את המאוחר ואומר שהיה לנו כל כך כיף בורונה שלא הרגשנו כל צורך להוסיף עוד יעד
יום ראשון – טיסה + ורונה
הפתעה לא מתוכננת ראשונה – בטיסה של אל על הגיעה – דיילת הגיעה לאשתי, בירכה אותה במזל טוב, יחד עם ברכה כתובה, כוס יין ושקית פיצוחים – מחווה קטנה, מפתיעה ומחממת את הלב
אז נחתנו בורונה, לקחנו רכב ועשינו דרכנו ל– B&B
קצת פרטים על מקום הלינה:
שמו Ai Giardini B&B, ממוקם בשכונת המגורים הצמודה לעיר העתיקה – דירה גדולה שהבעלים עיצב מחדש לשלוש סוויטות בנוסף לחדר שלו. המקום מומלץ בחום – מיקום מעולה, 10 דקות הליכה מהארנה (היה שיקול חשוב בשל שעת סיום האופרה), ומצד שני באזור מגורים ולכן אפשר היה להגיע עם הרכב. חדרים יפהפיים (כל סוויטה מעוצבת על בסיס עיר בירה – שלנו היה לונדון), ארוחת בוקר מושקעת, ואולי הכי חשוב – בעלים מקסים – בחור צעיר, הומניסט איטלקי אמיתי.
ואגב – גם המחיר סביר ביותר, ובוודאי זול מאד יחסית לבתי מלון באזור
הגענו בשעת צהריים, אחרי שבוע מטורף בעבודה, בהכנות לטיול ובסידורים לילדים (בכל זאת, עזבנו אותם לתשעה ימים), והדבר הכי הגיוני לעשות היה שנ"צ קצר בחדר.
בשעת אחר צהריים הזזנו את האוטו לחניון חינמי סמוך ל– B&B והתחלנו את השיטוט בעיר – כיוונו עצמנו לעבר התיאטרון הרומי, שם עלינו לתצפית יפה על העיר, לכנסיות הגדולות – הקתדרלה וכן אנסטסיה, וכן לפיאצה ארבה המקסימה ולפיאצה דסניורי היפה לא פחות…
לקראת שקיעה עשינו דרכנו למסעדה שהוזמנה מראש על בסיס המלצות ב– TripAdvisor בשם ristorante antica torretta
המסעדה ממוקמת בחצר פנימית ושקטה כמה דקות מחוץ לאזורי "מלכודות התיירים" – היה מעולה ומרגש (בכל זאת חגיגות ה-40)… אגב, מזל שהזמנו מקום מראש כי המקום היה מלא לחלוטין
כאן גם היתה הפתעה לא מתוכננת שנייה שקיבלנו כל אחד קינוח על חשבון הבית (גרניטה מעולה)
בסופו של יום חזרנו ל B&B דרך גשר המוארCastelvecchio בלילה.
וכבר היה לנו ברור שאת ורונה אנחנו אוהבים ונשאר מחר יום מלא נוסף בעיר
היום שני – ורונה
כמו שכתבתי היום הזה הוקדש כולו לורונה, וכמובן ליומהולדת.
היום התחיל בהפתעה בלתי צפויה שלישית: עם סיום ארוחת הבוקר המארח שלנו פנה לבת זוגתי, ברך אותה ביומהולדת, ונתן לה במתנה שקית גדולה עם יין מקומי וחבילת עוגיות איכותית, גם בתוצרת מקומית, שליוותה אותנו כל הטיול… ואני בכלל לא הייתי מעורב בעניין, אבל קרדיט קיבלתי, אז מה טוב…
הבוקר התחיל בגשם אבל כל התחזיות הראו שהערב יהיה נקי מעננים וללא חשש גשם (יכול להיות מאד בעייתי כי האופרה כאמור בארנה, כלומר – תחת כיפת השמיים). הגשם גם הגשים חלום ילדות של אשתי לגשם ביומהולדת (חלום הילדות שלי היה דווקא שמש ביומהולדת שלי…) אז מה טוב…
עשינו דרכנו לכנסיית סן זינו ומשם לביקור במוזיאון Castelvecchio במהלכו הגשם פסק והשמש יצאה. המוזיאון מומלץ מאד ומשלב חלק מויזאוני (אמנות ימי ביניים + רנסנס מוקדם) חלק ארכיטקטוני (הביקור במגדל/טירה והגשר) וכמובן נופים נפלאים.
משם המשכנו לפיאצה ארבה ולארנה, בדרך הלכנו בטיילת מקסימה לאורך הנהר שם אשתי שאלה שאלה שסיקרנה אותי – איך זה שורונה, עם כל המטען וההיסטוריה שלה (ארנה מצד אחד, רומיאו ויוליה מצד שני) לא נחשבת כעיר רומנטית ממעלה ראשונה. עניתי לה שהיא אמנם משנית אצל המטיילים הישראלים ועדיין מבקרים אותה כמה מיליוני תיירים בשנה… רק שנינו תהינו איפה הם כל התיירים…
אז ביקרנו בארנה וראינו את התפאורה של אאידה מחוץ לארנה, ומשם המשכנו למגדל Torre dei Lamberti שגם שם העלייה לתצפית לוותה במוזיאון (והמחיר סביר בהחלט), הפעם של אמנות מודרנית.
משם עשינו דרכנו ליעד האחרון שלנו לסיור – הרחוב של יוליה… וכאן התעלומה נפתרה – אז כאן בסמטה קטנה זו מסתתרים להם כל התיירים.
חייב להודות שבתכנון המקורי הייתי ציניקן לגבי המקום והטקסים שבו (העלייה למרפסת, ליטוף השד הימני, המנעולים – חוגגים אהבה נצחית על ידו אלו שלא מימשו אותה).
אבל הביקור במקום היה מהנה בסך הכל – הקירות בדרך לפיאצה הקטנה שמלאים בשבועות אהבה מאולתרות על מדבקות ופלסתרים, ההמונים בסמטה הזו, ההתרגשות של האנשים, ואולי הסיטואציה הפרטית שלנו, עשו טוב בנשמה, שהנה יש מקומות בעולם בהם האהבה היא עדיין המותג החזק ביותר
כאן סיימנו את הטיול בעיר וחזרנו ל B&B לנוח ולהתארגן לקראת ההופעה בערב
ובמקום להצטלם מהמרפסת של יוליה, הסתפקנו במרפסת שלנו
ורק הערה אחרונה לגבי אוכל: היום הזה הוקדש, כפי שאני אוהב לעשות בהרבה ערים גדולות, לאוכל רחוב מאולתר – במקום אחד אכלנו גלידה, באחר פיצה, בשלישי פסטה וברביעי משהו מקומי שהוא מעין קובה, כפי שהתחשק באותו רגע ולאן שחוש הריח לקח אותנו – היה זול וטעים מאד.
לקראת ערב עשינו דרכנו בחזרה אל כיכר אברה לאכול משהו לפני ההופעה וכרבע שעה לפני ההתחלה נכנסנו לארנה (הערה: בכרטיסים הזולים הלא מסומנים מומלץ להיכנס עם פתיחת השערים כשעה לפני, אנחנו השקענו הפעם במקומות מסומנים מעולים, ועדיין זול יותר מכרטיסים לאופרה במצדה… הכרטיסים הלא מסומנים כבר ממש זולים ועולים פחות מ VIP בסינמה סיטי)
לגבי ההופעה עצמה – אווירה מחשמלת, ההופעה מתחילה עם חשיכה, כל הקהל מקבל בכניסה נירות להדליק וכך הדקות שלפני מלווים באלפי נרות דולקים.
ההופעה מתחילה בדיוק בזמן, על הדקה (ומי שמאחר לשערים של האזור המסומן לא יכנס עד ההפסקה הבאה, ובכלל נדמה שורונה והדולומיטים הם יותר אירופה מאיטליה, ואולי אלו רק הדעות הקדומות שלנו על האיטלקים… כי מערכת הכבישים והמנהרות שם – תאווה לעיני בת זוגתי מהנדסת הכבישים)
הופעה מדהימה (ואינני מחובבי האופרה, הייתי פעם אחת באופרה הישראלית, ובעיקר כי קיבלתי כרטיסי הזמנה) – 4 שעות אורכה, ואף הגה מהקהל בכל ההופעה, וממש מרגישים איך כל הקהל מכבד ומתרגש מהאירוע, ואולי זו המילה הנכונה – אירוע ולא הופעה.
ומסתבר שהרומאים ידעו דבר או שניים על אקוסטיקה, וכל ההופעה מתנהלת ללא מערכת הגברה ושומעים מעולה. וגם ההופעה עצמה מושקעת ביותר עם מאות ניצבים.
ורק בדבר אחד האיטלקים לא ממושמעים – באיסור לצלם, אז באיזשהו שלב גם אנחנו חטאנו בעניין…
ובקיצור: מומלץ ביותר
ובסיום ההופעה, והשעה כבר רבע לאחד, ההמונים שיוצאים (כמובן בסדר מופתי, אם כי היו שיצאו עם סיום ההופעה ולפני עליית הסולנים למחיאות כפיים) מעירים את העיר מחדש, והמסעדות, בתי הקפה והגלידריות מתמלאות מחדש, כאילו אנחנו בתל אביב
הערה אחרונה לסיכום ורונה: תענוג של מקום, עיר מלאת עבר, ועדיין עם מרכז קטן, קומפקטי ומעין מדרחוב אחד גדול, כמעט בלי מכוניות… מומלצת בחום לביקור זוגי של יום עד יומיים כולל לינה בעיר (אם כי ברור שמזג האוויר הנעים עזר מאד, וכמובן גם השילוב עם הסיפור האישי שלנו שיזכה אותה בנקודות זכות מיוחדות)
איך כתבו על פתח תקווה: קצב של עיר, לב של מושבה…
יום שלישי – הדולומיטים המערביים
אז זהו, חגיגות יומההולדת הסתיימו וכך גם החלק הראשון האומנותי של הטיול. עכשיו עוברים למנה העיקרית – טיול טבע. ואם הימים הבאים יוקדשו לדולומיטים המזרחיים הרי היום מוקדש לחלק המערבי.
חייב לציין שזו הייתה ההתלבטות הגדולה טרום הטיול – האם אכן להשקיע יום בדולומיטים המערביים או להזדרז לאזור המזרחי משופע מסלולי ההליכה.
המסקנה שלנו – אם כבר מטיילים באזור זה אז כדאי להשקיע גם לילה (לפחות אחד) באזור ולא להתחייב ללינה בדולומיטיים המזרחים ולנסיעה אל תוך הלילה…
התלבטות שנייה היתה האם לעצור באגם גארדה. בגלל שהמפות הראו שריבה דל גארדה ואגם טנו הם ממש בדרך החלטתי לבדוק אותם – אבל מה שקיבלנו היו פקקים היסטרים (נתקענו כחצי שעה במנהרה שלא נגמרת – למעשה הפקק היחיד כל הטיול) וליד האגם לא היתה פיסת חניה קטנה.. (כאמור – אוגוסט, יום ראשון, שמש זורחת – כל העולם הגיע לאגם) אז לאחר ברבורים מסויימים החלטנו לחתוך הפסדים ולהמשיך הלאה… ומאותה נקודה כבר לא ראינו כלל המונים, וכמעט גם שלא ישראלים (ובגלל שמרבית הטיול שלנו בדולומיטים היו מסלולי הליכה – בעיקר פגשנו איטלקים)
אבל עוד לפני כן – כשיצאנו מורונה לא שמנו לב שה – GPS עדיין מכוון על להמנע מכבישי אגרה… בחלק הראשון של הנסיעה יצא לטובה – כך נסענו בין כרמים והרים למשך כשעה וחצי… ומרגע שזנחנו מאחור את אגם גארדה חזרנו לאווירה הרגועה, לכבישים המתפתלים (טוב, יחסית לימים הבאים – בקטנה) בין הרים ירוקים ועמקים רחבים, לאונרד כהן שר לו ברקע, החיים יפים…
בשעה טובה הגענו ל Val di Genova ומצטרף לכל מילה המחמיאה לאזור זה – שני המפלים שביקרנו בהם, העמק עצמו, המים, הירוק וההרים מסביב, אני אעז ואומר שהרגיש לי יוסמיטי קטן…
והמלצה נוספת: למי שיש ובעניין – תבואו עם מדריכי פטריות יער, ראינו שם מספר מטיילים עם סלסלות עמוסות בכל טוב…
נסענו והלכנו לרוחב העומק, שכשכנו רגלים במים (שהיו פחות קרים ממה שציפיתי), התרטבנו במפלים שזרמו בעוצמה, ועשינו דרכנו למקום הלינה – מלון שיושב ממש על אגם תובל (חמישים מטרים ואתם באגם). הדרך לאגם אכן מקסימה והאגם עצמו – וואוו – הלכנו מעט סביבו בערב, לקראת שקיעה (את הביקור האמיתי באגם נעשה מחר מעט אחרי זריחה) – תענוג אמיתי.
וכאן הגיעה הפתעה בלתי מתוכננת נוספת – מסתבר שהחלק האומנותי של הטיול לא הסתיים והערב יתקיים קונצרט ליד האגם (כמובן בחינם), ולכן ביקשו מאיתנו להזדרז עם ארוחת הערב (המלון היה חצי פנסיון, האוכל בארוחת הערב היה סביר אבל לא מדהים, ארוחת הבוקר כבר תהיה מעולה, אבל המיקום של המלון זה העניין הגדול בו). ואכן, מעט אחר שקיעה התאספו כמאה אנשים, ברובם נראו לי מקומיים להקשיב לחבורה של כעשרים גברים שרה באיטלקית (מן הסתם יש מילה מקצועית ל'קונצרט ווקלי שכזה) – ולמרות שהתחיל להיות קר, אשתי התמוגגה מכל רגע, ויש להודות שגם אני לא סבלתי
שם המלון אגב: Chalet Tovel – Mountain Lake המיקום מעולה, וכך גם החדרים וארוחת הבוקר, השירות בארוחת הערב היה בינוני משהו, מעט יקר מדי, אבל כאמור – המיקום…
יום רביעי – ואל גארדנה
קמים בבוקר, ועוד לפני ארוחת בוקר יוצאים להליכה של כשעה מסביב לאגם תובל, והמראות של הבוקר יפים עוד יותר. חוזרים למלון לארוחת בוקר במרפסת החיצונית ומחליטים סופית לגבי היום.
לפני כן הסבר קצר: המלון הבא שלנו ממוקם בסאס פודרוי, שם נלון 3 לילות. תכנון הימים הקרובים הוא די זהה: עולים בבוקר על רכבל, יוצאים להליכה של כשלוש ארבע שעות תוך שילוב ארוחת צהריים קלה (בדר"כ כלל מרק) באחד הריפיוג'ו (בקתות ההרים), ואז סיבוב אחר צהריים בעיירה הסמוכה ומשם למלון שם חיכתה לנו ארוחת הערב (ובניגוד למלון הקודם כאן ארוחת הערב הייתה חגיגה אמיתית, כאילו כל היום הלכנו כדי להרוויח את הזכות לארוחה הזו… )
אז היתה התלבטות האם להעביר את היום ב– val di fassa כפי שהיתה התוכנית המקורית ואז לשלב את עמק גארדנה בהמשך כטיול כוכב מהמלון, או לחצות היום את הדולומיטים דרך עמק גארדנה. החלטנו לשנות תוכניות ולעבור היום דרך עמק גארדנה בעיקר בשל תחזיות מזג האוויר – היום צפוי להיות יום יפה, הימים הבאים אמורים להיות סוערים בחלקם אז רצינו גמישות מירבית ליומיים וחצי הבאים שכולם יהיו באזור val di fassa
ושוב יצאנו לדרכנו, שוב בנסיעה דרך מטעי תפוחים ופירות אחרים, השתלבנו עם האוטוסטארדה לכיוון בלצאנו, אך יצאנו די מהר לכיוון אורטיסיי שם חנינו ליד הרכבל לסשדה.
עלינו ברכבל הכפול, למעלה צפינו במד טמפרטורה שהראה 5 מעלות, אם כי חייב לומר שהרגיש חם יותר, במיוחד בשמש, והלכנו בין מסלולים שונים לכיוון הרכבל Col Raiser היורד אל סנטה כריסטינה (המסלולים שהלכנו בהם למתעניינים: 1, 12, 13 וכנראה עוד כמה). בדרך עצרנו כאמור למרק ב– Rif. Firenze ואז, בשל קוצר הזמן, ומכיוון שהרכבלים אוטוטו נסגרים לערב ירדנו ברכבל לכיוון סנטה כריסטינה (ולא בלכיוון אורטיסיי שם הרכב שלנו נמצא) ומשם לקחנו מונית חזרה לאורטיסיי – בדיעבד עדיף היה להסתובב בעיירה ברגל ואז לחזור באוטובוס, כנראה היינו מעט עייפים באותו רגע.
הגענו לרכב ולאחר שראינו שאין חנייה באורטיסיי, חזרנו, הפעם עם הרכב, לסנטה כריסטינה, חנינו, צפינו במפל היפה בסמןך לעיירה, ויצאנו לשוטטות קצרה בעיירה.
לקראת ערב חזרנו לרכב, כי מצפה לנו עוד נסיעה ושני מעברי הרים עד שנגיע למלון – עברנו דרך מעבר סלה היפהפה ולסיום היום עלינו למעבר פודרוי שם המלון שלנו חיכה…
שם גם הקור האמיתי כבר הורגש… מיהרנו להכנס למלון, להתארגן, להתרחץ ולארוחת ערב.
ולגבי ארוחת הערב – וואוו * 5 – מדובר היה בארוחת ערב איטלקית מלאה: בופה סלטים ואז ארבע מנות שף בתפריט קבוע מראש (מנה ראשונה, מנה שנייה – מרק או פסטה, מנה שלישית – בשר או דגים וקינוח) – וכל אחת מהמנות – מנה שף כהלכתה – כלומר קטנה במידות (כשיש כל כך הרבה מנות זהו יתרון) ועשירה בטעם… הביס הראשון במנה הראשונה (מעין פטה פטריות, אחת המנות הטעימות שאכלנו בחיינו) והתענגנו על המחשבה שמחכים לנו עוד שני ערבים כאן
קינוח לדוגמא:
אבל המלצות על המלון חורגות בהרבה מאוכל – אירוח מקסים – זהו מלון של 24 חדרים, ועדיין התחושה הייתה שמארחים אותך בבית (כל עובדי המלון חיים בו בעונת הקיץ, כך נדמה), חדר ברמה גבוהה, שירות עוזר ואדיב באמת, המיקום נפלא, והאורחים גם הם – נדמה שזהו מלון מטיילים אמיתי בו ישנים אלו שהליכות (או רכיבה) בטבע היא מטרת הגעתם… תענוג אמיתי…
ולגבי מחיר: הוזמן כחצי שנה מראש ישירות מול המלון במבצע כי הזמנו שלושה לילות, והעלות – פחות מ-650 ש"ח ללילה, באחד המיקום היפים בדולומיטים, באחד השבועות העמוסים בשנה, חצי פנסיון אמיתי לזוג…(את ההשוואות לארץ כל אחד יעשה בעצמו…) חשבנו לעצמנו שרק האוכל כבר כיסה את העלות
פרטים: HOTEL COL DI LANA, Passo Pordoi
הערה חשובה לתיאום תיפיות: המלון אינו מצועצע כמו רבים מהמלונות בעיירות עצמן, כלומר אינו נוטף בעדניות… כמו כן – המיקום שלו מעולה למטיילים רגליים (כמו שנגלה בהמשך הטיול), אבל אולי פחות למשפחות כי למרות שרשמית שייך ל CANAZEI מדובר ב- 10-15 דקות נסיעה מפותלת כהלכתה כדי להגיע לעיירה
יום חמישי – Viel dal Pan
קמנו לבוקר מעונן מאד וגם גשם קל בלתי פוסק, אז את התוכניות הרכבל למרמולדה דחינו למחר, ולהיום בחרנו במסלול ההליכה 601, ובשמו המלא Viel dal Pan
התייעצנו עם מנהל המלון על הדרך הנכונה לעשות מסלול חד כיווני זה, והוא, כמנהל מלון מטיילים, המליץ להפוך למסלול מעגלי ארוך. בהתאם ליכולתנו ולמזג האוויר, נראה היה לנו שדי בכיוון אחד, וכלקח מאתמול (לחפש דרך חזרה לרכב כשעייפים – עדיף שלא), החלטנו להפוך את כיוון ההליכה, להתחיל את הבוקר במנהלות ואז לסיים את המסלול במקום הנוח (שבמקרה הזה הוא פשוט פתח המלון שלנו)
אז עלינו על אוטובוס ל– Arraba ומשם עלינו ברכבל בערך את כל מה שירדנו בכביש כמעט נקודת ההתחלה של הטיול (חותכים מעט דרך מסלול אחר ומגיעים).
ושתי הערות: דווקא ב– Arraba למטה היה הגשם החזק היחיד היום, מה שהוביל אותנו לקנייה מאד מוצלחת של שכמייה שתגן על אשתי ועל התיק. הערה שנייה – כפרומו לימים הבאים – גם ברכבל ב– Arraba נצפו גושי שלג על מדרונות ההר…
אז היה קר (כשעומדים – מאד, כשהולכים – ממש לא נורא) וגשם קל שלא הפסיק לרגע… והחשש העיקרי בעלייה ברכבל היתה – האם יהיה נוף או שנכוסה כל הדרך בעננים.
ובכן – העננים רק הוסיפו והעצימו את החוויה, כי עשו מן משחק איתנו ועם רכס המרמולדה הנשקף ממולנו – לעתים היינו בתוכם, ואז בקושי ראינו זה את זו, לעתים מעליהם, ואז הרכס נשקף מלמעלה ואילו העמק נדמה מעלה עשן, ולעתים מתחתם ואז העמק נשקף למולנו… כל כמה דקות הפתעה חדשה, זווית חדשה ומיוחדת על הדרך…
ומי שקרא את בלוג הטיול שלנו בניו אינגלנד, כבר הבין שאנחנו מחובבי העננים, ואפילו מחובבי ההליכות בגשם קל (כמובן לא גשם כבד, וכמובן לא ללא ראות)
אז ככה הלכנו במסלול מהמם כארבע שעות, עם עצירה הכרחית למרק חם בבקתה באמצע הדרך (תענוג!!!…)
והמסלול – הוא כאמור הסתיים בדיוק במלון שלנו, ובדרך אליו ראינו איך ענן לבן גדול זז אט אט כשמיכה המכסה את העמק – מדהים…
ואם חשבתם שהלכנו לבדנו אז ממש לא – רבים וטובים, בעיקר איטלקים, הלכנו לצידנו ובעיקר מולנו (כי כאמור עשינו את המסלול בדרך ההפוכה)
ולסיכום המסלול – מה Day Walk היפים …
זכות הדיבור לתמונות:
הגענו למלון חזרה בשעות הצהריים המאוחרות, ואחרי מקלחת חמה חמה עשינו דרכינו מטה לכיוון קנזאי… לפני כן התלבטנו אם לעלות ברכבל ל – Passo Pordoi שהרי תחנת הרכבל היא ממש מול המלון, והשמיים התחילו מעט להתבהר, אבל החלטנו להשאיר זאת ליום אחר… ומעולה שכך החלטנו
בקנזאי השמש החלה לבצבץ, מה שלא מנע מאיתנו לקנות מעיל גשם חדש לאשתי (היתה מכירת חיסול בכמה חנויות) וגם לשוטט מעט במרכז העיירה, בינות בתי המלון המקושטים, ולנשנש גם פיצה. התלבטנו אם להמשיך בעמק לכיוון אגם קארצה, אבל החלטנו ששבענו מראות להיום, מה עוד שארוחת הערב במלון פתתה אותנו יותר…
יום 6 – מרמולדה ועוד
קמים בבוקר והשמיים תכולים וכמעט ללא עננים, התחזית לעומת זאת פסימית… אז מזרז את אשתי לקראת ארוחת הבוקר ובכלל לצאת מהמלון. היא מתנדבת לנהוג ואני אומר לה פשוט שנוסעים לעבר האגם (פאדיה) אותו ראינו אתמול בתחילת ההליכה שלנו (יש המסיימים את מסלול 601 באגם)
הערת ביניים: בערב הראשון במסעדה, ברכת יומההולדת הכתובה החילה רמזים לגבי הטיול, ואחת השורות היתה: "אם תבקשי, הביא לך חורף באמצע הקיץ" במקור במקום חורף היה כתוב שלג אבל לא רציתי להרוס את ההפתעה.
בפועל דרכנו לקרחון המרמולדה… אבל מה שמוזר זה שאנחנו כמעט לבד בכביש ואני מתחיל לתהות – אולי סגור? עוברים את האגם (מבטיח לאשתי שנעצור בחזרה) וממשיכים לרכבל שם יחסית מעט מכוניות (ההסבר בדיעבד – כל כך הזדרזנו שעלינו על הרכבל השני באותו יום). מגיעים לקופה והמוכרת מנסה להניא אותנו מלקנות כרטיסים, אומרת שהנוף לא משהו, ובאיזה שהוא שלב מראה את תמונת מצלמת הוידאו למעלה… אשתי רואה שלג והעיניים נפקחות לרווחה (כמעט ולא עלינו בגלל אותה מוכרת)… קונים כרטיסים עד למעלה (משום מה חשבתי שיהיה יותר יקר או שכרטיסים לרכבל השלישי קונים בנפרד, עלה רק 24 יורו עד למעלה לאדם, פחות מהרכבל באורטיסיי)
אז מתחילים לעלות, וכבר התחנה השנייה מלאה בשלג, אבל בדיוק מגיע הרכבל השלישי אז עולים איתו מעלה וואוו… וזה שעלינו בין הראשונים הבטיח שלג צח ולבן
והרי כבר למדנו אתמול שאין מה להתייחס לענן סורר, הוא יזוז והנוף בעתו יפתח…
ורק הערה מקדימה… מי האמין באותו הרגע שהמרמולדה עוד תחוויר לעומת הרכבל של מחר (אבל כל דבר בעיתו)
ושוב זכות הדיבור לתמונות:
נהננו גם מאד לראות מהצד השני את מסלול ההליכה שעשינו אתמול
לאחר שיטוט ארוך ירדנו לתחנה השנייה, עצרנו בחנות המזכרות עם מוכרת סימפטית במיוחד, ביקרנו במוזיאון המלחמה, וכמובן יצאנו לשחק גם בשלג של התחנה הזו
אגב – מדי הטמפרטורה הראו הבדל של 10 מעלות בין התחנות…
וכשכבר היה לנו קר מדי גם בתחנה הזו ירדנו למטה, לכיוון אגם פאדיה שם כמובן עצרנו (כי הבטחות צריך לקיים) ומשם נסענו לכיוון קמפיטלו, להליכה היומית
היום מסלול בשם Rifugio Fredrich August- (מספרו 557) מצד שני במפות שצוירו במסלול מספר המסלול הוא בכלל 594 אליו עולים מרכבל בשם Col Rodella
רוב המסלול עבר בלי גשם, אלא מאי, בניגוד למסלולים הקודמים הפעם המסלול בחלקו היה בוצי (מן הסתם כי האדמה היתה פחות סלעית). רמת העננים היתה גבוהה מהרגיל ולכן היה פחות נוף ועדיין…
המשכנו עד Sandro Pertini Rif שם עצרנו כהרגלנו לארוחה קלה (המקום היה מפוצץ עד אפס מקום במשפחות וחברה צעירים חוגגים). הערה – מרבית ה Rif משמשים לא רק כמסעדות אלא גם כצימרים ולכן נפוץ לראות חברה עולים עם תיקים גדולים…
משם היתה אפשרות לרדת אל העיירה רגלית או לחזור על עקבותינו, בשל המסלול המחליק יחסית החלטנו לחזור חזרה לרכבל… הנוף גם הוא נפתח עד שבעשר דקות האחרונות ענן רבץ עלינו ובקושי ראינו עשרה מטרים קדימה… ועדיין – הצלחנו לסיים את המסלול ללא התחלקות אחת… סוג של הישג…
ואולי הדבר המדהים במסלול לא היה נוף הטבע אלא נוף האנשים – המוני משפחות איטלקיות שעשו את המסלול איתנו… המוני ילדים קטנים בני 4-6 הולכים כמו גדולים במסלול המחליק עם מקלות ההליכה והכל בקלי קלותו… ולא פחות – המוני תינוקות נישאים המנשא (והטמפרטורה באזור ה-10 מעלות וגשם מדי פעם). רק ברכבל שירדנו היו 4 פעוטות בגיל המנשא… וכולם כל כך בעניין ההליכה, ולא מזג האוויר ימנע זאת מהם…
אז נכון שהם רגילים ואם יפחדו מגשם עדיף שילכו לאזור אחר, ולא פחות נכון – הגשם שם ממש לא מזכיר את הגשם הזועץ בארץ (כאשר הוא מועיל בטובו כבר להופיע) ועדיין, מרשים מאד
אז ירדנו אל העיירה Campitello– העברנו שם כשעה וחצי נעימות בשמש שיצאה בבית קפה המשקיף לככר המרכזית שם היתה הופעה מאולתרת (ואולי תמיד היתה בחוץ בעיירה כי על ההר העננים נשארו כשהיו) וחזרנו למלון בצפייה לארוחת הערב החגיגית האחרונה שלנו
יום שביעי – פורדוי וכביש הדולומיטים
קמים לבוקר אחרון במלון, אורזים, סוגרים חשבון ואוכלים ארוחת בוקר. כשרצינו לעזוב, המנהל/מארח לא היה באזור והתלבטנו אם ללכת בלי להיפרד, עם אירוח כל כך מקסים נראה לא ראוי. ומצד שני השמיים כחולים לחלוטין בלי שמץ ענן. השקפתי על הרכבל Passo Pordoi שאנחנו ישנים למרגלותיו וגם פסגתו נראתה תכולה לחלוטין. אמרתי לבת זוגתי שיהיה זה מגוחך שדווקא לרכבל הזה לא נעלה. אז נעלה, וכשנרד נבוא לומר שלום. בתוכנית היומית היה כתוב יום עמוס, לצאת מוקדם, אז אשתי שאלה אותי אם יש זמן אז עניתי – נעלה, נרד – לא יקח הרבה זמן.
אז עלינו, ואחרי שעה וחצי ירדנו…
עלינו ברכבל הראשון לאותו יום והמחזה שנגלה לנו היה כנראה היפה ביותר בטיול, בשום מקום לא קראתי על שלג בפורדוי באמצע-סוף אוגוסט, ואכן זה היה שלג טרי טרי מהלילה האחרון, שיד ורגל אדם לא נגעה בו, שכבה של 5-10 סנטימטרים שכסתה את כל הרכס, ונצנצה כמו זכוכיות בשמש (ובניגד לשלג הקפוא של אתמול ושל מרבית הפעמים שיצא לי להגיע לשלג, הוא היה באמת רך כצמר גפן וכמעט לא קר בכלל)
המשפט הראשון שאמרתי אחרי וואוו, שהנה התגשם לי החלום לראות את ברייס קניון מושלג (כבר אמרנו – הרבה טיולים בארה"ב)
היה שווה מזג האוויר החורפי שקיבלנו… שווה מאד
ומכאן זכות הדיבור, שוב, לתמונות…
ואם לשבש מעט את השיר של פרינס:
Sometimes it snows in August
Sometimes I feel so good
כשהתכוננו לרדת ראינו מישהו אט אט לובש בגדי צניחה ומתכונן לקפוץ
אז מה, לא נחכה? לא נצלם?
ואחרי מעשה שמענו ילד קטן שואל את אמא שלו באיטלקית איפה אבא?
העולם לא חסר במשוגעים
אבל כמו שאמיל אז'אר כתב פעם:
"טעם החיים למשוגעים בלבד"
Jumping off a Cliff – sass Pordoi
ירדנו מפורדוי והשעה כבר כמעט 11, והיום אמור היה להיות עמוס. אז השעה, והרגליים שהתעייפו משוטטות שעה וחצי במרחבי השלג הכריעו שאת ההליכה היומית נעשה ב Cinque Torri ולא ב- Tre Cime di Lavaredo (השיקולים: פחות הליכה, הרבה פחות נהיגה)
נסענו בכביש הדולומיטים, שוב בדרך ל– Arraba אך הפעם בשמיים תכולים, והמשכנו על פיתולי הכביש עד שהגענו לרכבל ל– Cinque Torri וסוף סוףזכינו גם לרכבל כיסאות – השקט, השלווה, הנוף ברכבל הזה – שלוות עולמים
אבל לפני כן – כבר במגרש החנייה היה ברור שזהו אחד המקומות הפופולרים ביותר בדולומיטים, ושוב – בעיקר על משפחות.
אז מה נגיד על Cinque Torri? שאם אחרי כל מראות ההליכות בימים הקודמים, והמחזה המושלג של הבוקר, עדיין גם Cinque Torri הוציא מאיתנו שוב ושוב קריאות התפעלות, זה רק מעיד על יופיו של מקום זה.
הצוקים הענקיים (לא בטוח לגבי איתנם), המטפסים עליהם, הנוף המרהיב מכל עבר והערך המוסף של השוחות ועמדת התצפית ממלחמת העולם הראשונה (המלחמה הארורה ביותר בתודעת אירופה, המרושעת והמיותרת ביותר. אם במלחמת העולם השנייה עוד היו טובים ורעים, מלחמה על חירות וערכים, מאבק בין אידיאולוגיות, והבטחה לשלום, שלפחות באירופה מומשה, הרי מלחמת העולם הראשונה היתה בעיקר מלחמה צינית ומיותרת שהונהגה על מנהיגות חסרת מצפון שלא יכלה להביא להפסקת אש בלי הישגים שיצדיקו את הסבל והקורבן של העם, ולכן הסבל והקורבן רק המשיכו.. וכך זה המשיך עד כלות הכוחות)… ולאיזו תצפית מרהיבה השקיפו החיילים, וכך עולות מחשבות על יופי הטבע, נפש האדם, מקומות למות בהם, מלחמות, הדולומיטים מחד וסג'עייה מאידך, והילדים בבית ששוב רצים למקלטים כי הפסקת האש קרסה, שוב… (אמנם בבועה הפתח תקוואית, ועדיין)
טוב, איך נגררתי לנושא הזה? עדיף לחזור לטיול…
בכל מקרה הלכנו על כמה מהמסלולים המסומנים במקומות שעוברים בין הצוקים ואז לעמדות התצפית והשוחות ואז לאחר כשעתיים פלוס עשינו דרכנו חזרה לאוטו, יורדים ברכבל האחרון לטיול, השני היום והשישי בארבעה הימים… וברור שהחלק הארי של טיול הטבע הסתיים ונותרו מעט השלמות
עשינו דרכנו לכיוון קורטינה לאכול ארוחת צהריים מאוחרת (הערב לא מחכה לנו ארוחה במלון), עצרנו בחניון סמוך למדרחוב הראשי, הצטלמנו עם הרכבת ואכלנו בבית קפה מסעדה, והחלק האמריקאי שבי דרש המבורגר – האמת היה טעים מאד…
לגבי קורטינה, ובכלל האזור משסביב – נדמה שהחלפנו אוכלוסיית מטיילים – יותר מבוגרים, יותר אמידים, יותר מחפשים את החיים הטובים… (פחות אנחנו)
לאחר הארוחה עזבנו את קורתינה לכיוון מקום הלינה בדוביאקו – מקום מוזר משהו, מנוהל ומארח בעיקר גרמנים בגיל השיבה, בכלל אם עמק גארדנה היה מעורב באיטלקים וגרמנים (ולכן חשוב לזכור גם את השם הגרמני של עיירות, זוג גרמנים ששאלנו אותם על אורטיסי לא הכירו את העיירה בשם זה) ועמק פאסה הוא כמעט כל כולו איטלקי אז אזור זה כבר נשלט על ידי דוברי גרמנית (הרי נמצא כעשרה קילומטרים מהגבול עם אוסטריה).
התמקמנו בחדר שלנו (שוב B & B) ויצאנו לאתר טבע אחרון להיום – אגם ברייס. מסכן האגם, איזה סיכוי היה לו להלהיב אותנו בתום 5 ימי טבע מופלאים שהגיעו לשיאם בשני האתרים של היום? החמיר את המצב העובדה שבניגוד לאגם תובל לא ישנו בסמוך לאגם אז לא נראה אותו גם מחר לאורה של השמש. הגענו לאגם, הלכנו סביבו (לזכותו יאמר שהתמונות והמראות מהצד הפנימי של האגם היו יפים מאד, ומצד שני מחר נראה באגם עלום שם מראות יפים כמעט באותה מידה – והיו עוד כמה אגמים בדרך חזרה לקורתינה)
האגם ברייס:
האגם עלום השם של מחר:
ואז לפתע ניתך הגשם, כנראה הגשם החזק ביותר בטיול, הגשם היחיד שהזכיר את הגשם של ישראל, אולי בפעם הראשונה בדולומיטים שמענו עברית (ילד שקורא להורים שלו למהר לרכב), ואנחנו הלכנו לאטנו ואשתי שמחה שסוףסוף היא יכולה להשוויץ במעיל הגשם החדש שלה…
חזרנו לדוביאקו לגלידה וגרניטה, סיבוב קל בחנויות בעיירה ועשינו דרכנו לחדר, עייפים ומלאים במראות היום…
ורק אנקדוטה אחרונה להיום – בבית הקפה שאלה אשתי לאן נוסעים מחר, עניתי לה שלונציה, והחיוך הגדול שמילא את פניה היה שווה עוד רגע שיא היום. אמרה שקיוותה מאד שנגיע לשם אבל פחדה לשאול אותי שלא התבאס אם תכננתי אחרת…
יום 8 בדרך לונציה
קמנו לבוקר שמשי ונעים (יחסית), לאחר ארוחת בוקר גדולה בהגשה מוזרה (מגיעים לשולחן והוא כבר מלא מכל טוב של לחמים, פירות, גבינות ועוד… וגם שקיות מוכנות לארוז צידה לדרך – ובקשה מפורשת ממארחת לעשות כן… והלחמניות המיוחדות והטעימות אכן תמכו בנו), יוצאים לנסיעה אחרונה, כאשר היעד ונציה.
אז כמובן בחרנו בדרך ההרים האיטית יחסית, למעבר הרים אחרון לטיול Passo Giau שם גם עצרנו לחילוץ עצמות קצר, ואז בנסיעה של כמעט שעתיים בין הרים, מפלים וכפרים ירדנו מעל 2200 מטר גובה, ועלינו מעל 15 מעלות צלסיוס – ובפעם הראשונה מאז ורונה, חוזרים לקיץ (ועדיין, רחוק, רחוק מקיץ תל אביבי) – הנסיעה הזו מומלצת מאד ללא ממהרים…
בשעת צהריים הגענו לאזור ונציה ועשינו דרכנו ל B&B בו נישן לילה אחרון – שמו Casa Villa Gardenia והוא ממוקם בעיירה Marghera הצמודה למסטרה – 3 דקות הליכה מתחנת הרכבת של מסטרה, ועדיף – ממש מול תחנת אוטובוס לפיאצה רומא… ואולי בניגוד למסטרה (לפחות לפי הכתוב במספר דיווחי מטיילים), העיירה הזו היא עיירת מגורים מטופחת, כאשר ה B&B משקיף אל כיכר מטופחת עם מזרקה המוארת בלילה.
התמקמנו, החננו את הרכב עד יציאה לנמל תעופה, ואז מנהלת המקום סידרה לנו את הביקור, והסבירה את כל קווי הנסיעה שכדאי לנו לקחת, כאשר התכנון בגדול – היום ונציה, מחר (יום קצר יחסית) האיים…
הערות סיכום על הדרכים בדולומיטים
על ה GPS: עזר בעיקר בלהגיע למקומות הלינה בורונה וונציה (בערים עצמן לא הזזנו את הרכב), בדולומיטים הרבה פחות, וימים שלמים נשאר סגור – הניווט בדולומוטים היה פשוט יחסית ונעזרנו בספר מפות, מה עוד שכל הפיתולים במעברי ההרים חירפנו את ה GPS שבכל סיבוב השתבשה עליו דעתו, וכיוון הנסיעה שלנו, אז קשקש בלי הפסקה…
ואין הכתוב למעלה כדי להשמיץ את ה– GPS כמו לרמוז על הקלות היחסית לנווט בדולומיטים
על מעברי ההרים: בתכנון טיול נרשמו עוד כמה מעברי הרים ודרכי נוף נוספים שדרשו עיקוף פה ושם, אך מרגע שהטיול קיבל אופי של טיול רגלי, והנופים שהתקבלו בהליכות, הסתפקנו במעברים (רבים כשלעצמם שהרי ישנו באחד מהם) בהם עברנו בכל מקרה, עם חריג אחד כאמור של מעברGIAU בעיקר כדי לנשום פעם אחרונה אוויר פסגות)
על דרכי נוף: ספר הטיול שלי כלל מספר דרכ נוף צדדיות שהומלצו על ידי מטיילים, אבל בסופו של דבר זנחנו המלצות ופשוט נסענו לאן שהדרך הובילה אותנו, ולדעתי אי אפשר לטעות בדולומיטים – כל הדרכים יפות. מזכיר מאד את התחושה שלי בטיול השלכת שלנו בניו אינגלנד, כמו שכתבתי בבלוג ההוא
"לגבי מסלולי הנסיעה – חשוב לסמן מסלול כללי, לא פחות כדאי ללכת מדי פעם לאיבוד. לנו היה GPS מוזר עם חיבה יתרה לכבישים צדדיים שלעתים הובילו לשום מקום – לפעמים הקשבנו לו וסטינו מהתוכנית המקורית וככה הרווחנו כמה מהדרכים היותר יפות (ומספר פעמים חזרנו אחורה כי הגענו לסוף הכביש)"
נחזור לסיכום הטיול – לונציה הגענו לקראת השעה 15:00, מזג האוויר היה חם, אבל בעיקר יחסית לדולומיטים (באזור 28 מעלות, ולכן ממש לא תל אביב), וגם היו המון אנשים, אבל שוב – הרבה פחות מהאזהרות.
קנינו כרטיס ל-24 שעות (משתלם ביותר) ועשינו דרכנו ב Grand Canal בקו אחד לכיוון כיכר סן מרקו. שם התחלנו הסיור בבזיליקה לשם היו לנו כרטיסים מקצרי תור, וכן עלינו למוזיאון (בתשלום נוסף) בקומה למעלה – מומלץ בעיקר לתצפית בפסל הסוסים בן האלפיים שנה ולתצפית על הכיכר. עברנו דרך אתרי "החובה" סובב הכיכר (כולל עלייה לתצפית במגדל הפעמונים, והאכלת יונים), ודרך מסעדה ברחוב צדדי שם אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת מאד (אגב – מוצלח מאד ובמחיר סביר מאד)
ולאחר שסיימנו את חלק החובה, התפננו סוף סוף לטייל בונציה כמו שרצינו, וברוח הציטוט שכתבתי מעלה – הלכנו לאיבוד במשעולים וסמטאות צדדיות באזור הנמל הישן,
ואז לאחר כשעה וחצי התיישבנו על ספסל מושלם צופה לעיר ולנמל לעת שקיעה.
משהשמש סיימה את חלקה הלכנו לשיטוט שני – מכיכר מרקו לכיוון גשר ריאלטו, בעקבות השלטים Par Rialto
היה יפהפה. סיימנו את היום בקפה ובירה בבית קפה המשקיף לתעלה…
באזור השעה 22:30 התחלנו דרכנו למלון (אוטובוס לפיאצה רומא ואז אוטובוס עירוני שהוריד אותנו ממש מול מקום הינה – קו 6, 4 תחנות(
לגבי ונציה: יפה ונציה, כל כך יפה שכדאי לקחת אותה במנות קטנות… להסתובב בה מבוקר עד לילה נראה מעייף מאד, אז אם באתם ליום מלא ממליץ לחזור למנוחת צהריים (גם ל B&B אין כל בעיה לחזור – האוטובוס בתדירות סבירה והנסיעה קצרה), ומצד שני אם באתם ל 7-8 שעות, בקיץ – אישית הייתי נמנע מלינה במקום רחוק כמו ורונה כך שהטיול בונציה מתמקד בשעות החמות ביותר והצפופות ביותר (11:00-1700). בשעת ערביים, שעת שקיעה ולעת לילה – נעים הרבה יותר (כמובן – רלוונטי בעיקר לעונה החמה)
ורק פדיחה אחת היתה לנו – ששתי המצלמות הטובות שבקו חיים בשעות הערב (בטרייה)
יום תשיעי ואחרון
קמים לבוקר אחרון בטיול ובפנים כבר רוצים בית (אחד היתרונות בטיול ללא הילדים, כיף גדול גם לחזור), אבל יש עוד קצת זמן לטייל אז עושים דרכנו לאיים בוראנו ומוראנו (הטיסה ב- 18:15 אז נעשה דרכנו חזרה ב- 14:30)
ומסתבר שהבאנו את מזג האוויר הקר מהדולומיטים – אז בדרך לונציה עם מעילים וטמרטורה באזור ה-16 מעלות…
האי בוראנו, כמו שרבים כבר אמרו מקסים ויפהפה, רק לשוטט ולצלם – תענוג אמיתי.
שיחקנו משחקי צבעים עם הבתים:
מוראנו מעט יותר אפרורי, ועדיין יפה (במיוחד פסלי הזכוכית, והרחובות הצדדים כנראה יותר מהתעלה הראשית) אך בת זוגתי אוהבת מאד את עבודות הזכוכית אז כל חנות היא מעין מוזיאון, כשפתאום תפס אותנו גשם שוטף ברחנו למוזיאון הרשמי לזכוכית – לכאורה לא יקר, אבל גם בלי הרבה תוכן, וכשהשוותי למוזיאון דומה לעבודות זכוכית (של טיפאני) הממוקם ב Winter Park באורלנדו, שהמחיר שלהם היה זהה (רק האמריקאי בדולרים והאיטלקי ביורו) זה כנראה עוד דוגמא לחלק המעט בעייתי בטיולים באירופה – נדמה שפחות מתאמצים (ממש לא בכל המקומות, אבל בחלקם) לתת תמורה, גם בשירותיות של העובדים וגם בהתאמה של המחיר לתמורה (המוזיאון האמריקאי היה גדול פי 3 לפחות ומרשים במכפלה עוד יותר גדולה), אבל המוזיאון שימש את מטרתו העיקרית – מפלט מהגשם, ועד שיצאנו כבר נחלש מאד ואז הסתיים
ואגב – למעוניינים לקנות מזכרות – בוראנו עדיפה, גם למוצרי זכוכית (גם במחיר וגם בעומס התיירים)
זהו, עושים דרכנו למלון ומשם לשדה התעופה והביתה
הדרך הביתה – זמן להפתעה אחרונה
לפי כללי לופטהנזה עשינו צ'ק אין ובחירת מקומות לילה לפני, ומשהו היה נראה לי מוזר – המקום האוטומטי שנתנו לנו בטיסה מפרקפורט לישראל היה זהה.. אבל בחרתי לנו מקומות אחרים אז התעלמתי.
בנמל התעופה הקומפקטי של ונציה (אהבתי את נמלי התעופה הקטנים של ורונה וונציה) קיבלנו בורדינג לשני הטיסות והכל התנהל כשגרה, ורק הבלאגן ב Gate לטיסה לישראל הומה אדם ורעש בצורה חריגה (שבת אחרונה של חופש ונדמה שכמעט כל הטסים עם הורים לילדים קטנים)
עד אשר עלינו למטוס לפרנקפורט וראיתי שהשורה שלנו תפוסה… אופס, אז פניתי לדיילת שביקשה מהנוסעים שישבו במקומות שלנו לראות את הכרטיס שלהם. שתי סבתות מבוגרות שלא ידעו אנגלית (או עברית) וילדה שניסתה להבין מה הדיילת רוצה… אז הלכה לאבא להביא את הכרטיבסים וחזרה אחרי עשר דקות עם הכרטיסים הלא נכונים, אז הדיילת ביקשה שוב (ובינתיים העלייה למטוס הסתיימה והדלתות סגורות, אז די ברור – שמפה אנחנו לא מתפנים), ואז אחרי חמש דקות התברר שהכרטיסים לא אצל אבא שלה אלא אצל דוד שלה שבצד השני של המטוס ועוד כמה דקות עוברות (וזמן ההמראה מתקרב ורק אנחנו עדיין עומדים, בצד דלת החירום) ואז מתברר שאכן דבל בוקינג – קצת מוזר, הייתי מצפה שיגלו את זה קודם…
לאשתי אני אומר שאני מקווה שלא ימצאו שני מקומות בודדים ומרוחקים במטוס אבל בכל מקרה, כנראה נרוויח, לא לדאוג
ואז לאחר התייעצות אומרת לנו הדיילת ללכת לשורה שלוש… כלומר שודרגנו לביזנס
הפתעה מאד משמחת, לסיים טיול קלאסי בקלאסה...
אם כי השיא של הטיול יהיה כנראה בשבע בבוקר למחרת – כשהילדים יתעוררו (-:
היה טיול נפלא, כיף אמיתי, טיול טבע יפהפה משולב בתרבות (אבל חייב להודות שהיו רגעים שהכיף לא היה שלם בלי הילדים...)
ומזל שלא היינו בגארדה כלל, כך יש תירוץ לחזור, הפעם עם הילדים (והימור שלי גם אז נמצא עצמנו רוב הזמן בדולומיטים – התאהבנו בחבל ארץ זה, ובמלון בפורדוי שישנו בו)
הערה אחרונה: כשראו הילדים את תמונות השלג שלנו אמרו שגם הם רוצים (זה היה אולי הרגע הבודד שהעדיפו להיות איתנו מאשר עם הסבים והבתות הנפלאים שלהם) אז הבטחנו שבחורף נסע לחרמון, בהנחה שהשנה כן יהיה שלג, אז אמרו – לא, רוצים שלג בקיץ!!!
מה שכנראה יכריע את היעד לשנה הבאה…
האלפים בצרפת או אוסטריה, טוב עוד נראה…
מה שברור – טיול ראשון באירופה הסתיים, רבים עוד יבואו (אם כי כמו שאני מכיר אותנו אמריקה תקרא לנו לחזור אליה שוב ושוב)
על טיולים ומה שביניהם 