יום שלושים ושמונה לטיול – בדרך לקנדה עוצרים בהר בייקר
היו לנו מספר אפשרויות ליום הזה – שייט צפייה בליוויתנים (שנפסל בשל אורכו, נלך לשייט מקוצר בחופי אורגון), אטרקציה עירונית בבלינגהם (שירדה כי אלו שמצאו חן בעינינו סגורים בימי שלישי), אז מה שנבחר זאת נסיעה בכביש 542 אל הר בייקר, זאת למרות שהיה לנו רק מקור מידע אחד שביקר בהר לפנינו ובעונה אחרת…
טוב שבחרנו שכך!
אזהרה – צפויה חשיפה מוגברת לתמונות של שלג
קמים בבוקר והשמיים פחות כחולים, לא שמעונן או משהו אבל נדמה שיש סוג של ערפל. עוד כמה שעות הערפל יתחזק ויתברר שזהו עשן שמגיע משריפות בהרי הרוקי של קנדה, סוג של ערפל Smoky שילווה אותנו בשבוע הקרוב,שאמנם אין לו ריח של עשן כלל ועדיין אין ספק שפגע (בבוקר פחות) בראות להר בייקר עצמו אבל המזל הוא שהשבוע הקרוב הוא פחות בכיוון של הרים ויותר חופים, טוב חוץ מהיום.
אל כביש 542 מגיעים כמעט מיד מהמלון שלנו, ובחלקו הארוך הראשון נדמה שזהו כביש פרברים רגיל, שנוסע בין בתים, שדות ומפעלים, ועולה התהייה 'האם עבדו עלינו?', אולי בצדק יש כה מעט המלצות על המקום? המצב מתחיל להשתנות כשמגיעים למרכז מבקרים ראשון באזור העיירה גלשייר (אכן – Glacier) ממנה הכביש מתחיל לעלות מעלה בצורה די תלולה, עד כמה תלולה? נעלה כ-5000 רגל בתוך כחצי שעה, וככל שעולים הנוף מתייפה, ובאופן מוקדם מהצפוי מתחילים לראות גבשושיות שלג, כשעוד נותרה דרך די ארוכה מעלה.
ממשיכים לעלות עד שמגיעים למרכז המבקרים – טוב כאן זה כבר כמעט מושלג לחלוטין. הולכים במסלולון סלול לעמדת התצפית הצמודה למרכז ואמנם היום כבר החל חודש אוגוסט אבל נדמה שהר בייקר רק מתחיל להתעורר מתרדמת החורף, שמהכבישים רק לאחרונה נגרף השלג
שהאגמים רק מתחילים להפשיר
מראות מלבבים, חווית שלג אולטימטיבית, אבל זאת רק ההתחלה.
בתיכנון שלנו להגיע ל-Artist Point ושם לעשות מסלול הליכה קליל יחסית בשם Artist Ridge Trail אז אמנם הריינג'ר אמר שהמסלולים סגורים, ועדיין אנחנו עולים, ומגלים שנקודת היציאה למסלול כמו גם רוב המסלול עצמו, מושלגת לחלוטין – לא נרתעים והולכים על השלג בעקבות סימני רגליים של הולכים קודמים – לפעמים מטפסים ובירידות בעיקר מתגלשים, והכל בבגדים קצרים – איזה כיף.
לצערנו פסגת הר בייקר עמומה משהו בשל הערפל התגבר, אך הנוף לצד השני פתוח עדיין לחלוטין
ובכל מקרה – הנוף של הרידג' עליו אנחנו הולכים שווה את הכל. אחד המסלולים שהילדים ידברו עליהם למשך כל הטיול, וגם אנחנו.
לאחר סיום המסלול ממשיכים עוד לשחק בשלג (שוב חושבים, ושוב בטעות, שזה השלג האחרון בטיול… ) וכשהילדים מוכנים לעזוב מתחילים בדרך מטה כשבדרך עוצרים לתצפית על Nooksack Falls – מומלץ מאד (אגב – בכמה אתרים מתייחסים אליו כמסלול של כמייל, בפועל החניה ממש צמודה למפל)
אז מתחילים את הדרך הארוכה אל ונקובר קנדה כשבאמצע מחכים כחצי שעה במעבר הגבול ואחריו זוחלים בפקקים המובילים לונקובר עצמה, ועל ונקובר בפוסט הבא.
מילות סיכום
- אני תוהה לגבי ביקור בהר בתחילת הקיץ, האם בכלל פתוח, למרות שנדמה לי שחלק משמעותי מהשלג שראינו היה טרי יחסית
- בסוף הקיץ תחילת הסתיו צפויה פריחה אדומה שאמורה להיות מרהיבה. אז למאחרים להגיע לאזור – שווה לבדוק
המשך הטיול: חגיגה של אורות בונקובר
על טיולים ומה שביניהם 